רחוב רוטשילד של פעם: כשבראשון לציון עוד תיקנו במקום לזרוק

ברוטשילד 7 ישב חייט במשך כחמישים שנה, מ-1935 ועד אמצע שנות השמונים. שמו טוביה קוקוטק, והוא ניהל את חנותו באותה כתובת חמישה עשורים רצופים. אדם אחד, מקצוע אחד, פינה אחת ברחוב הראשי של העיר.

היום קשה לדמיין עסק שמחזיק חצי מאה באותו מקום. בראשון לציון של פעם זה היה כמעט מובן מאליו, וקוקוטק לא היה יוצא דופן אלא חלק מנוף שלם.

רחוב רוטשילד היה העורק שבו ישבו בעלי המלאכה

רוטשילד לא היה רק רחוב, אלא הלב המסחרי של העיר. השורה הראשונה של בעלי המלאכה ישבה בדיוק שם: חייטים, סנדלרים, ספרים. לכל אחד חזית צרה ושלט שנצבע ביד.

בעיר קטנה, את בעל המלאכה הכירו בשמו. הוא היה דמות מוכרת, חלק מהשכונה, ולא ספק שירות אנונימי שפוגשים פעם ונעלמים.

הסנדלר הראשון, החייט והספר: שלושה שמות שנשארו בתיעוד

הסנדלר הראשון של המושבה תועד כבר ב-1885, שלוש שנים בלבד אחרי ייסודה. קראו לו אברהם זאב גולדברג. בתקופה שבה זוג נעליים היה השקעה של ממש, סנדלר לא היה מותרות אלא הכרח יומיומי.

אחריו באו אחרים, וחלקם החזיקו מעמד עשרות שנים. קוקוטק החייט תפר ותיקן ברוטשילד 7 כחמישים שנה, ודוד גרדוס ניהל את מספרת "החיל" ברוטשילד 28 כחמישים ושש שנים, מ-1946 ועד 2002.

המספרה הפכה למוסד מקומי של ממש, אחד ממקומות המפגש שכונו "הפרלמנט של ראשון". יש מי שעדיין זוכר אותה מקרוב.

"הבנים אצלנו הם דור שלישי שמסתפר אצל 'החיל'. אבא שלי, בעלי והבן שלי." בתיה נוי, מתוך עדויות תושבים באתר "ראשון לציון עיר עם נוסטלגיה"

למה תיקנו כל דבר, ולמה זה השתנה

בתקופה ההיא חפץ שלם היה שווה כסף אמיתי ביחס למשכורת. נעל נקרעה, לקחת אותה לסנדלר. מכנס נפרם, החייט תפר. רדיו השתתק, חיכית לטכנאי. לזרוק דבר שאפשר לתקן פשוט לא עלה על הדעת.

אצל חייט כמו קוקוטק, שישב באותו מקום עשרות שנים, התיקון לא היה רק שירות. הוא היה היכרות ארוכה עם הלקוחות, עם הבדים שלהם ועם הבגדים שחזרו אליו שוב ושוב.

כשמכשיר חדש נעשה זול יותר מהתיקון, התרבות התהפכה מ"תתקן" ל"תזרוק". מה שהשתנה היה לא רק הטכנולוגיה, אלא הכלכלה שמאחוריה. בהדרגה נסגרו החנויות הקטנות, והרגל התיקון התחלף בהרגל ההחלפה.

מה נשאר מאותה גישה, והיכן עוד מתקנים היום

ובכל זאת, ההיגיון הישן לא נעלם לחלוטין. יש מכשירים שתיקון שלהם עדיין חכם יותר מהחלפה, ולפטופ הוא הדוגמה הברורה. החלפת מסך, סוללה או מקלדת לרוב עולה הרבה פחות ממחשב חדש, ושומרת על כל המידע שכבר נמצא בפנים.

בדיוק כמו החייט והסנדלר של רוטשילד, יש גם היום מי שבוחר לפתוח את המכשיר, לאבחן ולתקן לפני שמוותרים עליו. מעבדת מחשבים בראשון לציון ממשיכה בעצם את אותה גישה: לבדוק אם שווה להציל, במקום להניח מראש שצריך לזרוק.

אם אתם מתלבטים מול לפטופ תקול, כמה כללי אצבע פשוטים עוזרים להחליט:

• ☐ עלות התיקון נמוכה משליש ממחיר מכשיר חדש דומה
• ☐ התקלה ממוקדת (מסך, סוללה, מקלדת, מאוורר) ולא כשל בלוח האם
• ☐ המכשיר בן פחות מחמש שנים והביצועים עדיין מספיקים לכם
• ☐ יש במחשב מידע שלא גובה במלואו
• ☐ קיבלתם אבחון וכתב אחריות על התיקון עוד לפני שמתחילים

רחוב רוטשילד השתנה, רוב החנויות הישנות נסגרו, והשמות נשארו בעיקר בתיעוד ובזיכרון של הוותיקים. אבל הרעיון שעמד בבסיסם, שדבר שלם ראוי שיתקנו אותו ולא ישליכו אותו, עדיין שווה משהו. גם כשמדובר במסך של לפטופ ולא בזוג נעליים.

קרדיט תמונה: gpt